אברהם אבינו ואביו תרח

הרב דורי הנמן*

אברהם אבינו ואביו תרח - ניתוק או המשכיות?

לזכר אבי

ד"ר נחמיה גדעון הנמן ז"ל

שגידלני על ברכי התורה והחכמה

אחת הבעיות המטרידות את האדם היא שאלת מקומו ביחס אל התרבות והמשפחה שבה צמח.

יש דגמים שונים של התייחסות אל העבר. יש הרואים באבותיהם דגם אידיאלי, כמובא בילקוט שמעוני: "לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב".[1] פסוקים כגון "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמ' לב, יג), מבטאים יחס של הערכה רבה כלפי האבות. הערכה זו מלווה ברצון להמשיך את דרכם. אולם כאשר אדם משנה את אורח חייו קשה לו לאמץ את דרכי אבותיו, ועליו להתמודד עם שאלה זו מחדש.[2] בעיה זו בולטת מאוד על רקע תופעות של שינוי אורח חיים ואמונה דתית. אנשים שגדלו בתוך עולם תרבותי מסוים והמחליטים לשנות את אורח חייהם ואמונתם ולחיות כאנשים בעלי אמונה אחרת, עומדות לפניהם שתי אפשרויות קיצוניות לתגובה: הם יכולים לנתק את קשריהם למשפחה ולתרבות שבה גדלו ולהיוולד מחדש לתוך עולם אחר. מן הצד השני, יש הרואים את עצמם כממשיכי התרבות שבה גדלו וכמפתחיה; כמי שאבותיהם הלכו צעד אחד, והם השלימו אותו בצעדים נוספים.

במאמר זה ברצוני לדון ביחסים שבין אברהם אבינו לאביו.

יחסי אב-בן הם מן היחסים המשמעותיים ביותר בחיי אדם. מבחינות רבות דמות האב היא הדמות שבה רואה אדם גם את אלוהיו. ולכן התרבות רואה בקשרים טובים עם ההורים תופעה רצויה.[3] אולם יש שאדם מתוך החלטה מודעת מנתק את קשריו עם הוריו, וכאילו מוליד את עצמו מחדש. לעתים יש להחלטה כזו רקע אידיאולוגי, למשל כאשר האב נתפס בעיני הבן כמי שנהג בדרך שאינה ראויה. גם במצב זה אין ההלכה משחררת את הבן לגמרי מחובותיו כלפי האב.[4] אף שברור לנו כי במצב זה יחסי אב ובן עומדים בפני משבר לא פשוט.

ההלכה התלמודית קובעת:[5] "גר שנתגייר כקטן שנולד" משמעות הדבר הוא כי קשרי המשפחה הקודמים של הגר אינם קיימים עוד, ואפילו הותרו לו איסורי עריות שבתוך המשפחה. וכך מנסח הרמב"ם את הדברים:[6]

עכו"ם (=גוי) שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל.

דין תורה שמותר [7] לגר שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת, וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה ה"ז כבא על הנכרית.

גם תנועות מהפכניות שאינן דתיות ניסו לנתק את הקשר עם ההורים. מקובל להצביע על "פרקי אליק" של משה שמיר,[8] הפותח במילים "אליק נולד מן הים", כמבטא את הרצון של חלקים בתנועה הציונית לנתק את הקשר הורים ילדים על רקע אידיאולוגי.

מצד שני, עלינו לדון גם ביחסו של תרח למעשיו של אברהם - האם ניסה תרח להסיט את אברהם מאמונתו? במצב שכזה קשה לבן לשמר את קשריו עם אביו. ואולי ראה תרח במעשי אברהם הגשמת חלומו שלו, ותמך בבנו ככל שיכול היה?!

יש כמובן גם אפשרויות ביניים, שתרח לא עודד אף לא ניסה להסיט את אברהם מדרכו.

יש מקום לדון גם בשאלה הרחבה יותר של יחסי אברהם עם המשפחה המורחבת, גם כאלה שלא היו נתונים תחת השפעתו. אני מתכוון למערכת יחסיו עם תרח אביו, עם נחור אחיו ובני משפחת נחור, בתואל ולבן, ומערכת יחסיו עם לוט.

לגבי מערכות קשרים אלו יש יותר מקראות. אולם גם בהם יש לשאול איזה קשר בא כאן לידי ביטוי. ברור שיש השפעה בין יחסי אברהם אל אביו ליחסיו עם בנו של אביו, נחור, ועם בן אחיו לוט. לדעתי, פרשנים מסוימים השליכו את דגם היחסים בין אברהם ללוט, ואולי גם את הדגם שבין יעקב ללבן, על מערכת היחסים שבין תרח ואברהם.

בדיון בפרשה זו ברצוני להדגים את השיטות השונות שבהם הלכו הפרשנים כדי למלא את החללים בסיפור המקראי.

בחקר הספרות אנו מניחים כי כל סיפור משאיר בתוכו פערים רבים, שאלות שלא ניתנה להם תשובה בסיפור, החל בשאלות פשוטות, כמו מה לבשו הגיבורים, וכלה בשאלות גדולות, כמו מהי מטרתו של הסיפור. יש סיפורים המותירים פערים גדולים, ויש סיפורים המותירים חללים מועטים. מוסכם על חוקרי הספרות כי לא ניתן לכתוב סיפור ללא פערים כלל. הקורא והפרשן יכולים להשלים פערים אלו בדרכים שונות.

מבין התיאוריות השונות בתורת הספרות דומני כי עמדתו של רומן אינגרדן הולמת את הדרך שבה השלימו חכמינו ופרשנים שונים את הפערים הללו.

רומן אינגרדן רואה את עבודתו של הפרשן בדומה לעבודתו של המבצע ביצירה מוזיקאלית. עיקר משימתו היא במילוי חללים בתוך היצירה. מילוי חללים זה יכול להיעשות בדרכים שונות.

כל הדרכים למילוי הפערים הן לגיטימיות, ואנו יכולים רק למיין את הדרכים הללו. אינגרדן רואה שתי דרכים קיצוניות למילוי הפערים. הראשונה מתוך נאמנות לרוח היצירה, והשנייה - מתוך יצירת אפקטיביות אסתטית.[9] בדרך הראשונה הפרשן ממעט עד כמה שניתן בהוספת נתונים שאינם בגוף היצירה, ומשתדל שלא להכניס את אמונותיו ודעותיו לתוך הסיפור בו הוא עוסק. בדרך השנייה מגמתו של הפרשן היא להעצים את האסתטיקה שביצירה, מתוך ההנחה כי יצירה אסתטית דורשת מהמבצע להעצים את הצד האסתטי שבה.

לדעתי, תרגומם של עקרונות אלו למקרא אינו ישיר. אסור לנו לשכוח כי התנ"ך הוא ספר מחנך. אמנם יש הרבה אסתטיקה בספרי התנ"ך, אולם האסתטיקה משרתת את התוכן החינוכי. ולכן אם באים אנו להעצים את היצירה, עלינו למצוא בה אפקטיביות חינוכית, ולא רק אסתטית.

לא קשה לראות כיצד אנשים שונים מביעים דעות שונות על פרשנות אחת. יהיו אנשים שיראו בה פרשנות הנאמנה לרוח היצירה ויהיו שיראו בה פרשנות שאינה נאמנה לרוח היצירה. אולם יש לאנשים אלו שפה לנהל בה את הוויכוח ולהגדיר את מקומה של הפרשנות על הציר המתוח בין "הנאמנות לרוח היצירה" לבין "אפקטיוויות אסתטית".

רומן אינגרדן מגדיר את השילוב האופטימלי בעיניו, והוא "עשיית צדק עם היצירה". פרשנות שכזו שומרת אמונים לרוח היצירה מתוך יצירת מקסימום אפקטיוויות אסתטית.

לדעתי, ברור שבמילים אלו אין שום הגדרה מדויקת אלא קריאת כיוון.

בדפים הבאים ברצוני להצביע על שיקולי הפרשנים ולהצביע על העדפותיהם, בין בתחום הפרשני ובין בתחום החינוכי.

בשלב הראשון ננסה לבדוק מה עולה מן הפסוקים בספר בראשית, מהם החללים הנפערים בסיפור זה, ומהן האפשרויות הנפתחות למילוי חללים אלו. בשלב השני אנסה לבדוק את המקורות המקראיים המאוחרים יותר בזיקה לשאלות שהעלנו, כאשר המקור המרכזי הוא נאומו של יהושע שגם הוא מותיר חללים רבים. לאחר מכן אדון בשני קווי פרשנות ההולכים לאורך כל התקופות: הקו הרואה באברהם בן הממשיך את תרח והמפתח את דרכו, והקו הרואה את אברהם כמנותק לגמרי מאביו.

בסיכום אנסה לבדוק מדוע נבחרו אפשרויות פרשניות ודרשניות מסוימות, ולא אחרות.

יחסי אברהם-תרח בתורה

מעטים מאוד הפסוקים שמהם ניתן ללמוד על תרח באופן ישיר.

בראשית פרק יא:[10]

ויחי נחור תשע ועשרים שנה ויולד את תרח

ויחי נחור אחרי הולידו את תרח תשע עשרה שנה ומאת שנה ויולד בנים ובנות

ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן

ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים

ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה

ותהי שרי עקרה אין לה ולד

ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם

ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן (שם, פס' כד-לב).

בראשית פרק יב:

ויאמר ידוד אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה

ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה

וילך אברם כאשר דבר אליו ידוד וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן

ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען (שם, פס' א-ה).

למעשה, רוב הפרטים המסופרים על תרח הם כרונולוגיים: בן כמה היה אביו כאשר הוא נולד (פסוק כד); בן כמה היה תרח כאשר הוא הוליד את ילדיו (פסוק כו); היותו אב שכול (פסוק כח);[11] ובן כמה היה במותו (פסוק לב).

פסוק לא (שם) הוא אולי מרכז הדיון שלפנינו:

כאן מתואר תרח כיוזם הנסיעה לארץ כנען.

לעומת זאת, בתחילת פרק יב כתוב:

ויאמר ידוד אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (שם, פס' א).

כלומר, צו ה' לאברם גרם להליכה לארץ ישראל.

פה נפער פער בשאלת הסיבה להליכה זו: האם היא נבעה משיקוליו של תרח או שהיא באה מתוך צו ה' אל אברם.

ניתן לקרוא קריאה רצופה של שני התיאורים, בהנחה שהם באים זה אחר זה. על פי זה עולה התיאור הבא: אברם, נחור ולוט נולדים באור כשדים.[12] אברם ונחור נושאים שם נשים, וכמו כן מת שם הרן. את הדרך מאור כשדים עד חרן [13] עשו אברם ולוט ביזמת תרח. מטרת הנסיעה הייתה ארץ כנען, אולם תרח לא השלים את המסע, ונותר בחרן המצויה על הדרך בין אור כשדים לארץ כנען. את הנסיעה בין חרן לארץ כנען עושה אברם בציוויו של הקב"ה ללא תרח אביו, אולם עם לוט שותפו למסע הראשון.[14]

ניתן כמובן לקרוא גם אחרת: צו ה' אל אברהם הוא הגורם לנסיעה. אברהם מצליח לקחת את אביו עמו עד חרן. האב אינו מעוניין לבוא עוד עם אברהם, ולכן אברהם ממשיך לבדו. עמדה זו רואה בתרח אדם פסיבי הרבה יותר.

שני ביאורים אלו צריכים להסביר גם את המילים "ויצאו אתם" - מי יצא עם מי. על פי הנוסח השומרוני כתוב[15] "ויוציא אתם", כלומר תרח הוציא את בני משפחתו. תיקוני נוסח דומים לשומרוני, או "ויצאו אתו", מוצעים על פי תרגום השבעים והתרגום הלטיני. אולם על פי נוסח המסורה יצאו-רבים, אתם-רבים.

רש"י רואה כאן את מרכזיותו של אברהם בנסיעה זו. תרח ואברהם יצאו עם לוט ושרה. גם קאסוטו[16] רואה כאן מיקוד שונה. אברהם, שרה ולוט הם העומדים במרכז הנסיעה, ואילו תרח ושאר משפחתו יצאו עם שלושת הראשונים.

אולם ניתן לפרש כי תרח לקח את בני ביתו והעבדים והשפחות יצאו אתם מאור כשדים, וזה כדרך שנאמר באברהם "ואת הנפש אשר עשו בחרן". כלומר יש שלושה מעגלים: תרח לוקח את משפחתו - אברם שרי ולוט, ונוסף לארבעה אלו יוצאים בני ביתם החשובים פחות. קריאה כזו משאירה את תרח העומד לבדו במרכז הנסיעה מאור כשדים.

כמו כן לא ברור מה קרה עם נחור. במקרא לא מוזכר נחור כמשתתף במסע הראשון, למרות זאת משפחתו נמצאת בחרן. לא ברור האם בכל זאת השתתף נחור במסע; האם הקדים נחור את משפחתו והתיישב ראשון בחרן, או שמא הוא בא מאוחר יותר.

אמנם היו שראו בעובדה זו סיבה לראות בחרן את המקום הראשון של המשפחה.[17] ראוי לציין כי מקומות שונים באזור חרן נקראים על שם משפחת אברהם.[18]

במידה שלא צו ה' הוא הגורם ליציאה מאור כשדים, ראוי לשאול מה היו מגמותיו של תרח בצאתו מאור כשדים? יש מקום לייחס את הליכתו לנימוקים כלכליים.

אולם ניתן לראות במסע זה מסע בעל ערך דתי, שכן ארץ כנען במקרא נושאת משמעות רוחנית.

ניתן לראות בקו מחשבה כזה את אברהם כמשלים את התכניות של אביו. אביו רצה להגיע לארץ כנען ולא זכה לכך, ואילו אברהם ממשיך את דרך אביו ומגיע לארץ כנען.

על פי עמדה זו, יש רציפות בין מעשיו של תרח למעשיו של אברהם. אברהם ממשיך את הדרך שאביו רצה ללכת בה, אך לא הצליח להשלים אותה. דבר ה' של "לך לך" לא בא בהפתעה לאברהם, אלא עודד אותו להמשיך את חזונו של אביו. הליכתו של לוט עם אברהם מוסברת בכך שכל היוצאים למסע של תרח מאור כשדים לארץ כנען ממשיכים בו. רק האב הזקן נותר בחרן. כמו כן נותר בחרן הבן שלא היה שותף למסע הראשון, נחור.

הפסוק הבא מעורר מספר שאלות:

ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן (שם, פס' לה).

על פי הנתונים המספריים של ספר בראשית, עולה שתרח מת כאשר אברהם היה בן מאה ושלושים וחמש שנים. כלומר שישים שנים לאחר עזיבתו של אברהם את חרן.

בנוסח השומרונים[19] כתוב: "ויהיו ימי תרח חמש שנים וארבעים ומאת שנה וימת תרח בחרן".

על פי נוסח זה, עזב אברהם את חרן רק לאחר פטירתו של אביו. נוסח זה מדגיש את ההמשכיות. רק מת האב הזקן ומיד הבן יוצא להשלים את המסע שבו החל האב. נוסח זה פותר גם את השאלה של הסדר - מדוע הפסוק על מיתתו של תרח קודם לכל האירועים שקרו לפני מותו.

על פי נוסח המסורה ניתן לקרוא את הפסוק בשתי דרכים: האחת - ניטרלית - כאן מסתיימים תולדות תרח, ולכן בסוף ענייני תרח אנו מספרים על מותו.[20] לפי הדרך השנייה הפסוק נקרא כאקט של ניתוק מוחלט.[21] אמנם לא מת תרח בשלב זה, אולם מן הבחינה העניינית הוא מת. מכאן ואילך אין לאברהם אב אלא המצווה אותו "לך לך מארצך", ובעיקר "מבית אביך". כביכול אביך כבר לא קיים, ומעתה אברהם מתייחס כאב רק לאל. קריאה חריפה שכזו הייתה כנראה למדרש בבראשית רבה הדן בשאלת כיבוד אב. במדרש זה נעסוק לקמן.

נאומו של יהושע

בסוף ספר יהושע מופיע נאומו ההיסטורי של יהושע לעם ישראל.

ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשפטיו ולשטריו ויתיצבו לפני האלהים

ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ידוד אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים

ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארב [וארבה] את זרעו ואתן לו את יצחק

ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים (יהו' כד, א-ד).

השאלה היא למי מיוחס הביטוי "ויעבדו אלוקים אחרים" (סוף פס' ב).

ייתכן שהוא כולל את כל השלושה: תרח, נחור ואברם; שלושתם הם אבותינו; אברהם ואביו תרח הם אביו וסבו של יצחק, ואילו נחור הוא סבה של רבקה, ואבי הסב של רחל ולאה.

אם כך, הרי תרח מופיע "בחברה טובה" עם אברהם. ואם כך אין כאן גנאי לתרח, אלא העמדתם של בני ישראל על העובדה כי הקשר שלהם עם הקב"ה אינו מובן מאליו.

דומה, כי בדרך דומה הובנו הפסוקים הללו בהגדה של פסח:[22]

מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו,[23] שנאמר יהושע כד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ההגדה קוראת לעובדי עבודה זרה בכינוי המכובד מאוד - "אבותינו", כינוי השמור במסורת רק לאברהם, יצחק ויעקב. כלומר ההתייחסות לתרח אינה שלילית יותר מההתייחסות לאברהם. אמנם גם על פי מקורות אלו ניתן להבחין בין אברהם ותרח. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו אברהם ותרח, אולם עכשיו קירבנו המקום לעבודתו. את מי קירב הקב"ה? - את אברהם, ואילו תרח נשאר עובד עבודה זרה. על פי קריאה זו, אין כאן גנאי ישיר ובוטה לתרח, אלא גנאי לתרח ואברהם, ולאחר מכן שבח לאברהם שהתקרב למקום, וממילא נלמדת גנותו של תרח.

אולם נראה כי חלק מן האגדות ראו בפסוקים אלו ביקורת חריפה כלפי תרח - הוא הנמען של "ויעבדו אלוהים אחרים", ואילו אברהם הוא מעובדי ה' משחר נעוריו. ואולי הביטוי החריף יותר של תפיסה זו מופיע בסיפור על אברהם בכבשן האש,[24] שבו יוצרת האגדה עימות חריף בין תרח שהוא עובד אלילים דתי עד כדי מסירת בנו שאינו עובד אלילים להריגה. רעיון זה בא גם באגדה הבאה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן א"ר יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים אלא בתחלה אתה דורש הרשעים קרוים מתים בחייהן".[25]

דומה כי תפיסות אלו, הרואות את תרח כרע אולטימטיבי, קראו את הפסוק ביהושע באופן שרק תרח הוא נושא המשפט "ויעבדו אלוהים אחרים".

מעניין שגם פרופ' יחזקאל קויפמן, פרשן מדעי מודרני, הולך בכיוון פרשני זה. וכך הוא כותב בפירושו לפסוק: "הקשר הסינטקטי רופף אבל המשמעות היא עד דורו של תרח".[26]

ניתוח הפרשנות לדורותיה

שתי הדרכים שעליהם הצבענו בניתוח הפסוקים באות לידי ביטוי בפרשנות המקרא. ברצוני לסדר את הפרשנים לא על פי זמנם אלא על פי העמדות שבהם נקטו. נפתח בעמדות הרואות בתרח אדם חיובי ואת הקשרים בין תרח לאברהם כטובים. לאחר מכן נדון בפרשנים המדגישים את הניתוק בין אברהם לתרח.

הצגת תרח באור חיובי

הספרות החיצונית

ספר היובלים

בספר היובלים[27] (פרק יב) מתוארת יציאתם של תרח אברהם ולוט מאור כשדים ונסיעתם עד חרן. ואחר כך מתואר הציווי לך לך והליכתו של אברהם ולוט לארץ כנען.

ספר היובלים מפרט כיצד התייחס תרח לאמונתו של אברהם:[28]

וידבר אברהם אל תרח אביו [29] ויאמר אבי ויאמר הנני בני. ויאמר מה התשועה והתועלת לנו מן האלילים האלה אשר תעבדם ותשתחוה להם. "ויאמר תרח ידעתי בני ומה אעשה לעם הזה אשר ציווני לשרת לפניהם. ואם אומר להם האמת והרגוני (שם, פס' ו-ז).

ויקם אברם בלילה ויבער את בית האלילים וישרוף את אשר בבית ואיש לא ידע. ויקומו בלילה ויבקשו להציל את אלוהיהם מתוך האש. וימהר הרן להצילם והאש בוערת עליו וישרף בתוך האש ... ויצא תרח מאור כשדים הוא ובניו ללכת ארצה הלבנון וארצה כנען וישב בחרן וישב אברם עם תרח אביו בחרן שבועים שנים (שם, פס' יב-טו).

יציאתו של תרח מאור כשדים באה בעקבות השרפה של אברהם. תרח, המתואר קודם כמי שאינו מאמין באלילים, אינו יכול לחיות עם הקונפליקט, ועוזב את המקום המכריח אותו לעבוד עבודה זרה. דומני שבדברים אלו מוצגת דמותו של תרח באור חיובי מאוד.

בהמשך מתואר בספר היובלים צו ה' אל אברהם "לך לך מארצך".

ולאחריו:

"וידבר עם אביו ויאמר לו כי יצא מחרן ללכת ארצה כנען לראותה וישוב אליו. ויאמר לו תרח אביו לך בשלום אל עולמי יישר דרכך ויהי ה' עמך... וכי תראה ארץ טובה בעיניך לשבת בה קום ולקחתני אתך אליך ולקחת את לוט אתך את בן הרן אחיך לך לבן וה' עמך. ואת נחור אחיך תעזוב אצלי עד שובך בשלום והלכנו עמך כולנו יחדיו (שם, פס' כח-ל).

מערכת היחסים המתוארת כאן היא יפה וחיובית. בשלושה מקומות אנו רואים את יחסו הטוב והאוהד של תרח לבנו. כאשר אברהם מפקפק בתועלת שיש בעבודה זרה, אביו מסכים עמו, אלא שהוא רואה בעיות כלכליות בהצהרה על כך. אברהם שורף את בית האלילים, ומביא בכך למותו של הרן אחיו, והופך את תרח לאב שכול. למרות זאת אין תרח מטיל את האשמה עליו, הוא אפילו לא ננזף. אין אביו טוען אפילו שהוא נהג בחוסר אחריות. להפך, בנקודה זו מחליט תרח להגר מאור כשדים. כאשר אברהם מעוניין לעזוב את חרן וללכת לארץ ישראל, הוא זוכה לברכה ולהבעת רצון להשתתף עמו בדרכו. המילים "אל עולמי", הגם שאינן ברורות כל צרכם, דומני שבאות לבטא יחס של חביבות לארץ כנען. מצד שני, כאשר מוצגת מטרת היציאה מאור כשדים, מוסיף היובלים את המילים "ארצה הלבנון וארצה כנען". כנראה מטרתו להבהיר מדוע לא הלך תרח עד ארץ כנען.

על פי עמדה זו ברור מאוד מדוע שומר אברהם על קשרים כה הדוקים עם לוט בן אחיו ועם בנות משפחת נחור אחיו.

יהודית

בספר יהודית מופיעה התייחסות קצרה לעניין יציאת תרח מאור כשדים. הדברים נאמרים מפי אחיור ראש כל בני עמון אל הולופרניס שר צבא אשור, אשר מתעניין בהבנת אופיו של עם ישראל:

העם הזה ילידי כשדים הם. ויגורו מימי קדם בארם נהרים כי לא אבו ללכת אחרי אלוהי אבותהם אשר היו בארץ כשדים. ויסורו מדרך אבותיהם וישתחוו לאלוקי השמים האלוקים אשר הכירו ויגרשו אותם מעם פני אלוקיהם וינוסו לארם נהרים ויגורו שם ימים רבים. [30]

תיאור זה קצר יותר מזה של ספר היובלים, אך עולה ממנו טענה מרכזית אחת. יציאתו של תרח מאור כשדים נושאת אופי דתי. תרח ואברהם עוזבים את אור כשדים מתוך דבקותם באלוקי השמים. מן הפסוקים עולה כי הם גורשו משם, משום שלא הסכימו לעבוד את אלוהי כשדים. האמונה באלוקי השמים לא מתחילה באברהם אלא באביו.

אמנם ייתכן כי תרח אינו הראשון להאמין באלוהי השמים, ואמונה זו החלה באברהם כמו שעלה מספר היובלים. אולם תמיכתו של תרח באברהם גורמת לו להיות מגורש מארץ כשדים. התנהגות זו מקנה לו מקום של כבוד, ומאפשרת לאברהם ותרח לנהל מערכת יחסים שיש בה הרבה קשר וכבוד הדדי.

הצגת תרח באור שלילי בעולמם של חכמים

מדרש בראשית רבה

מדרש א: אברהם בכבשן האש

בראשית רבה, פרשה לח, ד"ה "וימת הרן" (פס' יג)[31]

1. רבי חייא בן בנו של רב אדא מיפו אמר תרח עובד צלמים היה,

2. פעם יצא למקום אחר, והושיב את אברהם מוכר תחתיו,

3. היה בא אדם ורוצה לקנות

4. היה אומר לו בן כמה שנים אתה,

5. היה אומר לו בן חמישים או שישים,

6. היה אומר לו וי לך שאתה בן שישים ורוצה לעבוד לבן יום אחד ,

7. היה מתבייש והולך לו,

8. פעם אחת באה אישה ובידה קערה של סולת אמרה לו הקרב לפניהם,

9. קם נטל מקל בידו ושבר את כל הפסלים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם,

10. כיוון שבא אביו אמר לו מי עשה להם כך,

11. אמר לו לא אשקר לך באה אישה עם קערת סולת,

12. ואמרה לי קח והקרב לפניהם

13. נתתי לפניהם זה אמר אני אוכל ראשון וזה אמר אני אוכל ראשון,

14. קם זה הגדול שהיה בניהם נטל מקל ושברם,

15. אמר לו מה אתה מלגלג עלי האם הם יודעים לנהוג כך?,

16. אמר לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר,

17. נטל את אברהם ומסרו לנמרוד,

18. אמר לו נמרוד נעבוד לאש אמר לו אברהם נעבוד למים המכבים את האש,

19. אמר לו נמרוד נעבוד למים אמר לו אברהם אם כן נעבוד לענן הנושא את המים,

20. אמר לו נמרוד נעבוד לענן אמר לו אברהם אם כן נעבוד לרוח המפזרת את העננים,

21. אמר לו נמרוד נעבוד לרוח אמר לו אברהם ונעבוד לאדם הסובל את הרוח,

22. אמר לו נמרוד אתה מתעסק במילים אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו,

23. היה שם הרן עומד ומתלבט אמר מכל מקום אם ינצח אברהם אני אומר שאני משל אברהם ואם ינצח נמרוד אני אומר שאני משל נמרוד,

24. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרו לו משל מי אתה אמר להם משל אברהם אני,

25. נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו,

26. זהו שאמר הכתוב (שם, בר' יב) וימת הרן על פני תרח וגו'.

ביאור המדרש:

1. "תרח עובד צלמים היה" היא הכותרת לכל ההמשך. דומני כי מקור אמירה זו הוא ביהושע כד, ב (המובא לעיל): "תרח ... ויעבדו אלוהים אחרים".

7-3. כאן מתואר אברהם כמנהל ויכוח תיאולוגי עם רוכשי הפסלים. לא ברור אם לאברהם יש הצלחה ארוכת טווח. הניסוח "והיה מתבייש והולך לו" אינו מורה על שכנוע עמוק, אלא על בושה כעת.

9-8. אברהם מנצל סיטואציה, ושובר פיזית את הפסילים, מעשה המזכיר את הציווי "כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון".[32]

14-10. אברהם מספר סיפור בדיוני (מיתולוגי) לאביו.

15. האב מבין שסיפורו של אברהם לא היה ולא נברא.

16. אברהם מנסה לשכנע את אביו בחוסר היכולת של הפסלים: "וישמעו אוזניך מה שפיך מדבר".

17. האב אינו עונה לבנו אלא מוסרו ביד נמרוד. דומני שכאן באה לידי ביטוי בגידה גדולה של תרח בבנו. אין הוא משוחח עמו על העניין. אפילו נמרוד מנהל שיחה ארוכה יותר עם אברהם. אביו נוהג בו בקנאות דתית ללא שום הקשבה לדבריו.[33] ומוסר אותו ביד האיש שאמור להמיתו. מבחינה זו תרח הוא ההפך מיואש אבי גדעון (שופ' ו, ל-לב). גם יואש הוא עובד עבודה זרה, שהרי בחצרו יש מזבח ואשרה,[34] ולמרות זאת הוא עושה כל מניפולציה אפשרית כדי להציל את בנו, וטוען שגדולתו של האל היא בכך שאין לו צורך בשליחים לענוש בעולם הזה.[35] תרח פוגע בקשר שבין הורים וילדים למען אמונתו הדתית. בזה למעשה תרח הוא שניתק עצמו מאברהם.

נמרוד מוכר לנו מן התורה.

בראשית פרק י:

(ח) וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ:

(ט) הוא היה גבר ציד לפני ידוד על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ידוד:

(י) ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער:

במסורת חז"ל נמרוד הוא המורד בקב"ה. ועל פי דרכם פירש רש"י את הכתובים:

להיות גבור - להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה:

גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום:

לפני ה' - מתכוין להקניטו על פניו:

על כן יאמר כנמרד - על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גבור ציד. [36]

21-18. אברהם ונמרוד מנהלים ויכוח בשאלה מהו הכוח החזק בעולם.[37] אברהם טוען כי כל הכוחות בעולם תלויים זה, בזה כך שניתן לעבוד רק כוח שהוא מעבר לכוחות הטבע. נמרוד כופר במציאותו של כוח כזה, ומעמיד את טיעונו של אברהם לבחינה אמפירית.

22. המדרש מציג את ההשלכה לכבשן כמבדק מי האל החזק יותר, ולא כעונש על שבירת הפסלים.

המדרש רואה את השם "אור כשדים" לא כמבטא שם סתמי של מקום,[38] אלא כמבטא מקום שבו היה אור, כלומר אש.[39] אש זו הובערה על ידי הכשדים.

ההשלכה לכבשן מזכירה מאוד את חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש על אמונתם (דנ' ג). אולם בספר דניאל נבוכדנצר משנה את יחסו בעקבות הצלת חנניה וחבריו. כאן נמרוד אינו משנה את דעתו, ומשליך אף את הרן לכבשן האש, ומאלץ כנראה את אברהם ומשפחתו להגר מאותו מקום.

26-23 - מעשה הרן. המקרא אינו מספר באלו נסיבות מת הרן. המדרש מניח שאין אלו סיבות ניטרליות (כמו מחלה, תאונה) אלא סיבות דתיות. גם היובלים שהובא לעיל סובר כך. אלא אצל היובלים הרן נתפס כמאמין באופן מוחלט באלילים עד שסיכן את עצמו למענם. והמדרש רואה בהרן איש הפוסח על שני הסעיפים, ומנסה לקבוע את עמדתו על פי מה שכדאי על פי הנסיבות.

מעניינת התוצאה העולה מן המדרש. מי שהוא עובד עבודה זרה עקבי, כמו תרח, שורד. מי שהוא עובד ה' עקבי כאברהם, שורד. ורק הרן, הפוסח על שני הסעיפים, נשרף.

הרן לא נשרף באור אלא רק נכמרו בני מעיו, הוא יצא חי מן הכבשן.[40] אולם לאחר מכן הוא מת "על פני תרח אביו", שפירושו, על פי המדרש, בפני תרח אביו.[41]

דרך זו, שונה מן הפירוש הפשוט למילים "על פני" בימי חיי אביו, וכך משמע מן המקבילות של הביטוי "על פני",[42] שפירושם הוא - "בזמן ש"פלוני חי.

לסיכום האגדה: אגדה זו מעמידה את תרח כעובד אלילים אדוק. הוא מתעלם מן התחושות הבסיסיות ביותר שיש לאב כלפי ילדיו. הוא מסגיר את בנו להריגה בגלל אמונתו. בזה פגע תרח באופן חריף ביחסי הורים - ילדים.[43]

לא ברור מאגדה זו מהי תגובתו של אברהם ביחסיו עם תרח, וניתן להעלות שתי אפשרויות: הראשונה - אברהם ניתק במקביל את הקשר הנפשי עם אביו, ובלית ברירה סבל אותו עד חרן, אולם ברגע הראשון שהתאפשר לו שמח להיפטר מאביו ולהמשיך לבדו לארץ כנען. השנייה - אברהם נותר בן נאמן לאביו. הוא ממשיך ללכת עמו בדרך לארץ כנען, ורק בשלב שבו אביו אינו ממשיך עמו, הוא ממשיך לבדו.

מדרש ב: אברהם וכיבוד אב

בראשית רבה פרשה לט, ד"ה " ויאמר ה'" (פס' ז):[44]

1. יאמר ה' אל אברם לך לך

2. מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן

3. ויאמר ה' אל אברם לך לך

4. א"ר יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנה

5. אלא בתחלה אתה דורש שהרשעים קרוים מתים בחייהן

6. לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים

7. ואומרים הניח אביו בזקנותו והלך

8. אמר ליה הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואיני פוטר אחר מכיבוד אב ואם,

9. ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך,

10. בתחלה וימת תרח בחרן ואח"כ ויאמר ה' אל אברם.

ביאור המדרש:

המדרש עוסק בשאלה של הקשר בין פרשת לך לך למה שקדם לה.[45] הוא מוסיף ושואל מדוע מוזכרת מיתתו של תרח קודם יציאתו של אברהם מחרן, בעוד שלמעשה תרח מת כאשר אברהם היה בן מאה שלושים וחמש.[46]

תשובת המדרש היא קיצונית. תרח הוא רשע עד כדי כך שהוא חשוב כמת, אף שנותרו לו שישים שנים לחיות.

אברהם מפחד שיתחלל על ידו שם שמים, כי הסביבה תראה בו מי שנטש את אביו הקשיש. מניסוח הדברים משמע כי אין הוא מפחד מן החטא שבביטול מצווה. כי גם לאברהם ברור שאין מקום לכבד את אביו הרשע, וכל הבעיה היא איך זה ייראה בחוץ. משמע שגם אברהם יודע כי אביו רשע מוחלט.

הקב"ה בכבודו פוטר את אברהם מכיבוד אב, וזה נדרש מן המילה "לךָ" - אותך אני פוטר מכיבוד אב ולא אדם אחר.

הקב"ה יוצר בכוונה תחושה כאילו תרח מת לפני "לך לך", כדי שיחשבו אנשים שאברהם לא יצא מחרן אלא לאחר מות אביו. אולם למעשה תרח מת כל ימיו, ואברהם לא היה חייב כלל בכבודו מחמת רשעו.

לסיכום האגדה: דומה כי ניתן לראות באגדה זו השלמה לאגדת הכבשן. בסיפור הכבשן למדנו על יחסו של תרח לאברהם. ראינו כי תרח אינו נוהג באברהם מנהג אב לבן; אין הוא משוחח עמו; אין הוא מגן עליו כדרך שהגן יואש אבי גדעון על בנו. מבחינתו אברהם הנו בן סורר ומורה.

באגדה שלפנינו מתברר היחס של אברהם לתרח. הוא מגדיר אותו כרשע. הוא מעוניין להתנתק ממנו, ובלבד שלא יתחלל מכך שם שמים. למעשה תרח "מת" משעה שיצא אברהם לארץ כנען. באופן ברור יש כאן התעלמות מן המסע שבו הלכו אברהם ותרח.

מדרש ג: תרח חוזר בתשובה

בראשית רבה, פרשה ל, ד"ה "אלה תולדות" (פס' ד)[47]

1. אלה תולדות נח נח,

2. א"ר אבא בר כהנא כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו בעולם הבא,

3. אתיבון ליה והכתיב תרח תרח, א"כ יש לו חלק בעולם הזה ולעולם הבא,

4. א"ל אף היא לא תברא,

5. דא"ר יודן בשם רבי אבא בר כהנא (בר' טז)

6. ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לאביו חלק בעוה"ב (שם, בר' טז)

7. תקבר בשיבה טובה, בשרו שישמעאל עושה תשובה.

ביאור האגדה:

מקור הדרשה בפרשת נח.

ר' אבין קובע כאן כלל מדרשי, שכל מי ששמו כתוב במקרא פעמיים בזה אחר זה יש לו חלק לעולם הבא. גם אם פעמיים אלו הם בשני משפטים שונים, (כמו אלה תולדות נח, נח איש צדיק וכו').

הקשו עליו, והרי כתוב "תרח" (בר' יא, כז). (ו"אלה תולדת תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט"). אך המדרש לא רואה סיבה להסביר לנו מדוע זו שאלה. מניין לנו שאין לתרח חלק לעולם הבא? יש לפנינו הנחה מוסכמת על כולם שתרח הוא רשע, ולכן אין צורך לנמק מניין לנו שאין לו חלק לעולם הבא. הנחת יסוד זו עולה בקנה אחד עם המדרשים שהבאנו לעיל, הרואים בתרח רשע.

תשובת המדרש - שתרח עשה תשובה - אינה סותרת את הנאמר לעיל. אמנם תרח הוא רשע, אולם יש אירוע עלום בסוף ימיו שבו הוא עשה תשובה וזכה לעולם הבא.[48] לא רק הוא אלא גם ישמעאל, בנו הרשע של אברהם, עשה תשובה בסוף ימיו.

יש מקום לבדוק על מי מספר המדרש שחזרו בתשובה, ומהן המוטיבציות העומדות מאחורי מידה כזו. כאן המדרש מנמק זאת בזכותו של אברהם. ההבטחה שנתנה לאברהם בברית בין הבתרים - "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" - מחייבת, לדעת המדרש, שמקומו של תרח יהיה בעולם הבא, וההבטחה "תקבר בשיבה טובה" מחייבת שבנו ישמעאל יעשה תשובה, שאם לא כן אין כאן שיבה טובה. התחושה המתקבלת היא כי לא בצדקתם הם עשו תשובה, אלא משום שלא רצה הקב"ה לקלקל את שיבתו של אברהם.

הדבר מזכיר לי את הנימוק שנותנת התורה להצלת לוט מהפיכת סדום: "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט" (בר' יט, כט). כלומר הצלת לוט אינה כי הוא צדיק אלא בעקבות זכירת ה' את אברהם.

לסיכום האגדה: באגדה זו ניתן לראות עמדה שונה מן העמדות שהבאנו לעיל, שהרי תרח עושה תשובה, וממילא מופיע באור יותר חיובי. אולם למרות זאת נראה לי כי באגדה זו נמשך הקו הרואה בתרח רע גמור, אלא שעשה תשובה בסוף ימיו, ולכן זכה לעולם הבא.

הוויכוח על אופיו של תרח בספר הזוהר

זוהר א

זוהר כרך א (בראשית), פרשת לך לך, דף עז, עמ' ב[49]

1. ויאמר יי' אל אברם

2. מה כתוב למעלה (בראשית י"א) וימת הרן על פני תרח אביו וגו',

3. מדוע זה כאן

4. אלא עד אותו יום לא היה אדם שמת בחיי אביו חוץ ממנו

5. וכאשר הושלך אברם לאש מת הרן ולכן יצאו משם

6. (מי הרג את הרן

7. אלא כיון שהושלך אברהם לאש הכשדים התגלה עליו הקדוש ברוך הוא והצילו

8. והיה הרן אחיו עומד שם

9. אמרו הכשדים בזכותו של הרן ניצל, מיד יצאה שלהבת אש ושרפה את הרן

10. זה שאמר הכתוב וימת הרן על פני תרח אביו,

11. ויש אומרים זרעו של תרח אין האש שולטת בהם, אבל נשליך את הרן לאש ואם לא ישרף נדע שלא שולטת אש בזרען (של תרח).

12. מיד השליכו את הרן לאש ונשרף

13. והיה תרח אביו עומד שם זהו שאמר הכתוב וימת הרן על פני תרח אביו,

14. באותו היום ידעו כל האומות והלשונות שלא הציל את אברהם אלא הקדוש ברוך הוא שהוא יחידו של עולם

15. והיו מביאים את בניהם למשכנו של אברהם ואומרים לו ראינו שאתה בוטח בקדוש ברוך הוא שהוא אדון העולם למד את בנינו מן הדרכים שאתה יודע

16. ועליהם אמר הכתוב (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם),

17. בא וראה מה כתוב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו',

18. ויצאו אתם מאור כשדים, ויצאו אתם אתו היה צריך לאמר שהרי כתוב ויקח תרח וגו' מהו ויצאו אתם

19. אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו שהם היו העיקר לצאת מתוך אותם רשעים

20. וכיוון שראה תרח שבנו אברהם ניצל מתוך האש הבוערת חזר לעשות את רצונו של אברהם ובגלל זה ויצאו אתם תרח ולוט,

21. ובשעה שיצאו מה כתוב ללכת ארצה כנען שרצונם היה ללכת לשם,

22. מכאן אנו למדים שכל מי שמתעורר להטהר מסייעים לו

23. בא וראה שכך הוא שכיוון שכתוב ללכת ארצה כנען מיד ויאמר יי' אל אברם לך לך ועד שהוא לא התעורר בתחילה לא כתוב לך לך.

ביאור:

3-1. הזהר פותח בשאלה מה היחס בין הדיבור של "לך לך" אל הכתוב קודם "וימת הרן ...". פסוק זה הובא בדיון על הפסוקים בספר בראשית - מה בכך שמת הרן (הזהר אינו עונה שזוהי הקדמה, כדי שנבין מדוע לוט נותר לבדו), ומהי ההשלכה של מות הרן לדיבור "לך לך".

5-4. הזהר טוען שמות בנים בחיי אביהם היא תופעה שלא הייתה עד הרן, וכשראה תרח את התופעה המדהימה הזו, החליט לעזוב את אור כשדים.

16-6. שורות אלו מופיעות בסוגריים בדפוסים ישנים. ויש דפוסים שכתוב על קטע זה "תוספתא". החיד"א מעיר כי קטע זה חסר בכתבי יד. בהמשך ננסה להסיק מסקנות מן הזהר גם ללא קטע זה.

6. גם הזהר מניח שהרן לא מת ממחלה או סיבה סתמית אחרת, כי מות אדם בחיי אביו הוא מחוץ לגדר הטבע.

10-7. ההסבר הראשון למות הרן הוא שאנשים טענו כי אברהם לא ניצל בזכות עצמו אלא בזכות הרן. זה אומר משהו על הרן. אנשים חשבו שהרן הוא איש צדיק כל כך, היכול להציל את אחיו מכבשן האש. ראה שהרן היה ידוע בין חבריו כאיש צדיק והגון, או שמא היה אדוק בעבודת האלילים, ולכן חשבו שעל ידו ניצל אברהם. אולם בין כך ובין כך הושלך הרן לכבשן האש לא בחטאו, אלא מתוך רצון להבהיר את ייחודו של אברהם. עמדה זו שונה מעמדת בראשית רבה, אשר ראה את השלכת הרן לאש כעונש הנובע מפסיחתו על שני הסעיפים. גם בספר היובלים ראינו כי הרן מת תוך כדי ניסיון להציל את הפסלים מהאש. אולם כאן אין שום חטא בהרן, ולהפך - נוצר רושם שהוא איש נכבד.

13-11. הביאור השני הוא כי הרן היה מעין קבוצת ביקורת לאברהם. אברהם ניצל מכבשן האש, אולם אולי זה גנטי, ולא מחמת אמונתו. לכן זרקו גם את לוט לכבשן, כדי להיות בטוחים שבאמת אמונתו של אברהם הצילה אותו.

לפי שני הביאורים, עמד תרח על יד הכבשן, ולכן מת הרן "על פני תרח אביו". נוסח זה שונה מבראשית שבו מתואר כי הרן לא נשרף בכבשן אלא נכמרו בני מעיו; הוא יצא בשלום מן הכבשן ומת מאוחר יותר על פני אביו.

16-14. אברהם הופך להיות מרכז לאנשים רבים הרוצים לחנך את בניהם בדרך הביטחון באלוקים. הם רואים באברהם מופת של אמונה, ומעוניינים ללמוד ממנה. עד כאן החלק המכונה תוספתא.

19-17. הזהר שואל על המילים "ויצאו אתם" - מי יצא עם מי. תשובתו מפתיעה: אברהם ושרה היו עיקר הנסיעה. הם הצליחו להשפיע על תרח. ולכן - "ויקח תרח", אבל באמת יצאו לוט ותרח עם אברהם ושרה. כלומר עיקר היציאה מאור כשדים הייתה בגלל אברהם ושרה.[50]

21-20. כיוון שראה תרח את הצלתו של אברהם, חזר לעשות את רצונו של אברהם. עמדה זו מעניינת, והיא אינה דומה לא לתיאור בראשית רבה ולא לתיאור ספר היובלים.

על פי בראשית רבה, היה תרח רשע עד סוף ימיו. לפחות בשעה שאברהם עזב אותו הוא היה רשע, כי בשעה זו אמר הקב"ה לאברהם "רשעים בחייהם קרויים מתים". גם האמירה שעשה תשובה, מתייחסת כנראה לסוף ימיו. אולם כל ימיו, וגם לאחר הכבשן, ממשיך תרח להיות רשע.

הזהר אינו דומה בתיאורו גם לספר היובלים. שם ראו את תרח כמי שאינו מתנגד כלל לאמונתו של אברהם. על פי הזהר, חזר תרח לעשות את רצונו של אברהם מייד לאחר שניצל אברהם מכבשן האש.

אמנם ניתן להמעיט במשמעות המילים "חזר לעשות את רצונו של אברהם" ("אתהדר למעבד רעותיה דאברהם"), ולפרשם, שרק בעניין היציאה מאור כשדים וההליכה לארץ כנען, חזר תרח לעשות רצונו של אברהם, אבל בענייני אמונה נותר תרח רשע ועובד אלילים. קריאה כזו תקרב את הזוהר לעמדת בראשית רבה, וכן תתאים אותו לקטע הבא המובא מן הזוהר. אולם דומני שקריאה סבירה של הטקסט שלפנינו נותנת תחושה של שותפות בין אברהם לתרח. "חזר לעשות את רצונו של אברהם ובגלל זה ויצאו אתם תרח ולוט, ובשעה שיצאו מה כתוב ללכת ארצה כנען שרצונם (משמע של כולם) היה ללכת לשם" - להקדים "אתהדר למעבד רעותיה דאברהם ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט, ובשעתא דנפקו מה כתיב ללכת ארצה כנען דרעותא דלהון הוה למיהך תמן".

מכאן שיש מטרה רוחנית לנסיעתם הראשונה. כלומר לאחר שלא יכלו לחיות בארצם של הרשעים, הבינו אברהם ותרח כי עליהם ללכת אל ארץ שבה יוכלו לעבוד את ה', וזו ארץ כנען. אין הזהר מבאר מה גרם לתרח להישאר בחרן. הוא רק מדגיש את רצונו של תרח להגיע לארץ ישראל.

23-22. מכאן נלמד כלל רוחני גדול, ש"הבא להיטהר מסייעין בידו". וראיה לכך, שהרי עד שלא רצה אברהם ועמו תרח ללכת לארץ כנען, לא נגלה ה' אל אברהם, ורק לאחר שהם רצו מעצמם ללכת לארץ כנען, בא הקב"ה וסייע בידם במילים "לך לך".

נוצרת כאן רציפות בין המסע עד חרן והמסע לארץ כנען. המסע של תרח ואברהם היה ההתאמצות האנושית. ואילו הדיבור "לך לך" בא לסייע לאברהם להמשיך את תכניתו ולהגיע לארץ ישראל.

המילים "לך לך" לא באו לנתק את אברהם מכל מה שהיה לפניו, כדרך שראה זאת המדרש על כיבוד אב. אלא להפך, אברהם נדרש ב"לך לך" להשלים את הרצונות שהיו לו (ולתרח) עוד קודם לדיבור.

בהמשך הזהר מסביר מדוע לא באה התערותא דלעילא (=התעוררות מלמעלה, מצדו של הקב"ה) עד שתקדם לה התערותא דלתתה (=התעוררות מלמטה, מצדם של בני האדם), ומביא ראיות לכך מן הפסוקים. לא הארכתי בביאור הדברים כי אין להם קשר ישיר לעניינינו.

הזהר חוזר אל הפסוק "ויצאו אתם מאור כשדים" שהוא התערותא דלתתה, ומעשה זה היה הגורם הישיר לכך שאמר הקב"ה לאברהם "לך לך".

זוהי אמירה מרחיקת לכת לגבי מקומו של תרח בתהליך. יציאתו של תרח מאור כשדים היא הגורם לכך שצווה אברהם "לך לך". הגם שטוען הזוהר כי אברהם היה בעל הרעיון ללכת לארץ כנען, בכל זאת תרח קבל את הרעיון ותמך בביצוע. כלומר, לתרח יש חלק ביצירת התשתית שעליה התגלה ה' לאברהם.

אברהם ותרח שותפים בהתערותא דלתתה, אמנם רק אברהם זוכה להתערותא דלעילא.

זוהר ב

זוהר, כרך א (בראשית) פרשת לך לך, דף עח, עמ' ב

1. ר' אלעזר ישב לפני ר' שמעון אביו והיו עימו ר' יהודה ורבי יצחק ורבי חזקיה,

2. אמר ר' אלעזר לרבי שמעון אביו זה שכתוב לך לך מארצך וממולדתך

3. כיון שכולם יצאו ללכת מדוע לא נאמר לו שכולם יצאו

4. שהרי אף על גב שתרח היה עובד עבודה זרה כיוון שהתעורר ברצון טוב לצאת עם אברהם

5. וראינו שהקב"ה מתרצה בתשובת הרשעים והרשה להם לצאת (עם אברהם)

6. מדוע לא כתוב לכו לכם מדוע לאברהם לבדו נאמר לך לך,

7. אמר לו ר' שמעון אם חשבת שתרח יצא מאור כשדים כשי לחזור בתשובה, לא כך הדבר

8. אלא כאשר יצא להציל את עצמו יצא, שהיו כל בני ארצו רוצים להורגו,

9. כיון שראו שניצל אברהם אמרו לתרח אתה היית מטעה אותנו בפסילים הללו

10. ומחמת הפחד שלהם יצא תרח, וכיוון שהיגיע לחרן לא יצא משם אחר כך,

11. דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו יי' וילך אתו לוט ואילו תרח לא כתיב

12. פתח ואמר (איוב ל"ח) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר פסוק זה נתבאר

13. אבל וימנע מרשעים אורם זה נמרוד ובני דורו שיצא אברהם מהם שהיה אורם, וזרוע רמה תשבר זה נמרוד,

14. ד"א וימנע מרשעים אורם זה תרח ובני ביתיה, אורם זה אברהם, האור לא כתיב אלא אורם שהיה עמם,

15. וזרוע רמה תשבר זה נמרוד שהיה מטעה אחריו את כל בני העולם ובגלל זה כתוב לך לך כדי להאיר לך ולכל אותם שיצאו ממך מכאן והלאה,

16. עוד פתח ואמר (שם ל"ז) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם,

17. ועתה לא ראו אור אימתי בשעה שאמר קודשא בריך הוא לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,

18. בהיר הוא בשחקים שרצה קודשא בריך הוא להדביק את אברהם באור ההוא שלמעלה ולהאיר שם,

19. ורוח עברה ותטהרם, שהרי אחר כך חזרו בתשובה תרח וכל בני ביתו, בני ביתו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן,

20. תרח דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'

ביאור:

3-1. השאלה העומדת לדיון היא מדוע כתוב "לך לך", ולא "לכו לכם". ההנחה המובלעת כאן היא שכדי לכלול את תרח יש צורך לאמר בלשון רבים. לעומת זאת, שרה ולוט הם נספחים לאברהם, ולכן אמירת "לך לך" כוללת גם אותם.

6-4. המשך השאלה - הרי תרח חזר בתשובה לאחר הצלתו של אברהם מכבשן האש (הנחה זו לדעתי היא עמדתו של מאמר הזוהר הקודם), וביחד יצאו מאור כשדים, ומדוע מנע הקב"ה את המשך דרכו של תרח לארץ כנען באמרו "לך לך".

11-7. ר' שמעון מעמיד את בנו ר' אלעזר על טעותו. תרח לא יצא מאור כשדים כי קיבל את דרכו של אברהם. להפך, הוא נותר עובד אלילים. אולם דווקא עובדי האלילים שבאור כשדים גירשו אותו, כי הוא הטעה אותם אחרי הפסלים. וכך הפך תרח לנרדף מחמת אמונתו באלילים, ולכן יצא מאור כשדים עם אברהם. אולם מגמות היציאה של שניהם שונות. אברהם יוצא כדי להגיע לארץ רוחנית יותר - ארץ כנען, ואילו תרח בורח מפני אלו שאותם עודד לעבוד עבודה זרה. לכן מובן מדוע תרח לא רצה להגיע לארץ כנען. כל רצונו היה לברוח מאור כשדים, וכאשר הגיע לחרן לא יצא משם. עמדה זו תואמת את עמדת בראשית רבה: תרח היה רשע ונותר רשע, והליכתו עם אברהם אינה מטעמים של שותפות, אלא כל אחד הלך מנימוקים שונים לגמרי.

15-12. כאן יש דרשה על תרח היוצרת משוואה: "תרח ובני ביתו = רשעים".

20-16. בדרשה זו באה לידי ביטוי העמדה שתרח חזר בתשובה. אולם הדרשן מבחין בין שתי תקופות. כאשר יצא אברהם מחרן היה תרח רשע, ורק סמוך למותו עשה תשובה. הפסוק הנדרש הוא הפסוק שמצאנו בבראשית רבה: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום".

לסיכום, אנו מוצאים עמדה התואמת את בראשית רבה, והמנהלת פולמוס נגד העמדה שתרח חזר בתשובה מיד לאחר הצלת אברהם מכבשן האש.

אם נכונה הערכתי כי זו העמדה שהביא הזוהר הקודם, הרי לפנינו פולמוס סמוי בתוך ספר הזוהר.

פרשני ימי הביניים

רש"י, אבן עזרא ורמב"ן

פרשני ימי הביניים נחלקים לאלו שהטמיעו את מדרשי חז"ל בפירושיהם ולאלו שפרשו מתוך זיקה הדוקה פחות לדברי חז"ל. וכך נמצא, כי ההולכים בעקבות חז"ל, ובעיקר רש"י, מגנים את תרח, ומדברים על ניתוק גמור בינו לבין אברהם. לעומתם אבן עזרא, אשר זיקתו לדברי חז"ל הדוקה פחות, רואה את תרח באור חיובי יותר, ואינו רואה ניתוק גמור בינו לבין אברהם.

רש"י, בר' יב, א:

מארצך - והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך.

במאמר זה מעמיד רש"י את הסדר ההיסטורי על פי הבנתו. הדיבור "לך לך" לא נאמר באור כשדים אלא בחרן. זה שולל את האפשרות שהיציאה מאור כשדים נעשתה בעקבות הצו של "לך לך".

על פני תרח אביו - בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים (פס' כח).

כאן מביא רש"י את המדרש המופיע בבראשית רבה (פרשה לח, ד"ה וימת הרן) שקראנו לו בשם "אברהם בכבשן האש". רש"י מדגיש כי הרן מת בגלל אביו שקבל על אברהם לפני נמרוד. דומני שדבר זה אינו במדרש. לעניות דעתי, סיומו של המדרש [51] אומר שהוא מת בפני תרח אביו ולא בגלל תרח אביו.

המדרש הזה מדבר בגנותו של תרח. רש"י לוקח את הכיוון הזה וצועד בו עוד צעד: תרח הוא האשם במות הרן, וזהו פירוש הפסוק "על פני תרח אביו", כלומר, בגלל תרח אביו.

ויצאו אתם - ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי (פס' לא).

כאן אין רש"י טוען כי תרח אינו יוזם הנסיעה, אלא מצרף אליו את אברהם. דרך זו הייתה מאפשרת לראות בתרח שותף של אברהם, אולם נראה שרש"י ממשיך את הקו של בראשית רבה, ומגנה את תרח בכל דרך אפשרית.

וימת תרח בחרן - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתוב (יב, ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, (פס' כו) ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה. ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר (שמ"ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי (פס' לב).

כאן מביא רש"י את המדרש שקראנו לו "אברהם וכיבוד אב". מאמר זה מגדיר את תרח רשע אשר בחייו נקרא מת. זהו ביטוי קיצוני של ניתוק בין תרח ואברהם.

אבן עזרא

אבן עזרא טוען כי מאמר "לך לך" נאמר לאברהם עוד באור כשדים. ואברהם היה המעורר לנסיעה זו, והראיה היא שמטרת הנסיעה הייתה ארץ כנען. גם הוא מפרש "אור" כ"אש", אולם מתנגד לסיפור על כבשן האש, שהרי אם היה נס כל כך גדול מדוע אין התורה מספרת על כך.[52] על פי עמדתו, תרח היה מוכן ללכת עם אברהם חלק גדול מן הדרך. אין כאן שום אמירה שלילית על תרח, אלא שאברהם המשיך על פי צו ה' עד ארץ כנען, ואילו תרח נותר עם נחור בחרן.

רמב"ן

רמב"ן, כמו רש"י, הוא פרשן הממשיך לרוב את מסורת חז"ל. גם כאן הוא מקבל בעיקרו את פירושו של רש"י, אולם נותן לו את הגוון שלו.

רמב"ן, בר' יא:

על פני תרח אביו בארץ מולדתו –

כתב רש"י, כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג) תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן, והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו, ואם נמרוד נוצח אני שלו, וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה, אמר להם משל אברם אני, השליכוהו לכבשן ונשרף, וזהו אור כשדים.

והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו....

אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם,

ומצינו בתלמוד (ב"ב צא א) כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר איננה בארץ כשדים,

והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:

והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו, מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיה מד טז). ואמרו ויצאו אתם מאור כשדים, ותרח לא יצא מן הכבשן, אבל אברם הוא עיקר. או המקום נקרא כן בעבור הנס. כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב), וזולתם. וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם:

(לא) ויצאו אתם מאור כשדים - בעבור כי אברם נכבד מאביו, וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו, אמר הכתוב ויצאו אתם. ואף על פי שאמר {ויקח תרח}, אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם, כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו:

ניתוח כללי של המקורות

ראינו, כי קריאה ראשונית של הפסוקים בבראשית אינה מובילה בהכרח לראייה שלילית של תרח. "וימת תרח בחרן" יש לו הסבר סביר בעמדתו של הרמב"ן, כי כאן מסתיימים תולדות תרח. גם הפסוק ביהושע אינו אומר דבר שלילי ברור על תרח, שהרי ניתן לראות בפסוק זה שותפות בין אברהם ותרח. כלומר, ניתן לראות את אברהם כממשיך את מסורת משפחתו.

הספרים החיצוניים, ובעיקר ספר היובלים, אינם מגנים את תרח, ורואים מידה רבה של המשכיות בין אברהם ותרח. שם נעשה כבר צעד פרשני לא קטן בזיהוי של "אור" זו "אש".

גם פשטן כמו אבן עזרא ממשיך בקו זה. הגם שלדעתו ההליכה לארץ כנען נבעה מן הדיבור של "לך לך", הרי תרח פעל לקדם את צו ה'.

מדרשי חז"ל שבבראשית רבה יוצרים תמונה קיצונית מאוד. תרח הוא רשע גמור. הוא מוסר את אברהם להריגה בידיו של נמרוד. אברהם מצדו גם הוא מנתק את קשריו עם אביו. זו עמדה מפתיעה בחד משמעותיות שבה. מה גרם לחז"ל להעמיד את הדברים בצורה זו?[53]

בספרו "דרכי האגדה" נותן יצחק היינמן קווים להסבר דרך חשיבתם של חז"ל. הוא מאריך להראות כי אצל חז"ל קיים הקו המנחה "מעשה אבות סימן לבנים".[54] אם כך, הרי דרך פעולתו של אברהם עם אביו הגוי אמורה להיות מודל חיקוי אצל בניו ביחסם עם הגויים. חז"ל מנסים להעמיק את הפער בין היהודי לגוי, ולשם כך אולי ציירו את תרח כרשע, כדי לחנך שגם הגויים הנראים כהולכים עמנו כברת דרך ארוכה, הם למעשה רשעים.

דומני כי נוסף לדבריו ניתן לתת ביאור אחר לעמדתם של חז"ל. אולי הם ראו כך את תרח מתוך התבוננות בכל מערכות היחסים בין אברהם לבני משפחת תרח.

למעשה עלינו לדון במערכת יחסי אברהם-לוט, אברהם-בתואל, אברהם ומשפחתו עם לבן.

מערכת יחסי אברהם ובתואל מתנהלת דרך עבדו של אברהם הנשלח לקחת אישה ליצחק. השליחות מצליחה, ובתואל מתואר כאיש חיובי, אולם למרות זאת אין יותר קשר בין בתואל לאברהם.

יחסי לוט אברהם הם מסובכים יותר. אברהם לוקח את לוט לארץ כנען כאב חורג שלו. אולם האידיליה בין השניים מתפרקת, ואז עובר לוט לגור בין אנשי סדום, אשר הכתוב מכנה אותם "רעים וחטאים" (בר' יג, יא-יח).

למרות זאת, כאשר נופל לוט בשבי, עושה אברהם מאמץ יוצא דופן להצילו.[55] הוא עם אנשיו יוצאים להתקיף צבא גדול שבא מעבר הנהר ומנצחים את המלכים הגדולים שהיו בארץ כנען. הכתוב מדגיש את חוזקו של הצבא הפולש בכך שניצחו ארבעה מלכים את החמישה. אברהם רודף אחריהם מרחק גדול עד אזור דמשק. ולאחר כל המאמץ הזה מודים מלך סדום ומלכי צדק לאברהם, ואילו על תגובתו של לוט עובר המקרא בשתיקה רועמת.

פעם שנייה שאברהם דואג ללוט היא בהפיכת סדום. תפילתו של אברהם (בר' יח, יז-לג) לא ברור לי אם במרכזה עומדים כל אנשי סדום, או שמא גם כאן בן אחיו הוא הגורם. בכל אופן, הכתוב אומר כי הצלתו של לוט מסדום הייתה בגלל אברהם (בר' יט, כט).

על יחסו של לוט לאברהם לאחר הצלתו מסדום, אין שום דבר במקרא, אולם יש לעיין במעשה בנותיו של לוט ובנימוקים שהן נותנות לכך:

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ידוד.

וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן.

ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט.

ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו.

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ.

לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע.

ותשקין את אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה.

ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע.

ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקמה.

ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום.

והצעירה גם הוא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום (בר' יט, כז-לו).

בפסוקים כז-כט ניכרת דאגתו של אברהם ללוט. עוד ניכר שאברהם נמצא בטווח ראייה מסדום. מתוך נתוני השטח עולה שזמן ההליכה מאזור סדום להרי יהודה או חברון הוא יום אחד, או מקסימום שני ימי הליכה. מדוע אין לוט משקיע את המאמץ הקטן הזה כדי לחפש את אברהם? מחריף את הבעיה הפסוק "ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ" (פס' לא) - האם לא סיפר לוט לבנותיו שום דבר על דודו אברהם? האם לאחר שאיבד את בני משפחתו בסדום לא דיבר על האפשרות לחזור ולמצוא מחסה בביתו של אברהם, שהרי אין לו מקנה שיכול להפריד עוד ביניהם?! דומה, כי לוט מדבר מתוך גרונן של בנותיו; אין הוא רוצה בקשר בינו לאברהם; בנותיו לא שמעו על הדוד הזה.

דומה, כי יש לפנינו ניתוק מודע של לוט מאברהם. לוט אינו מעוניין בקשר עם אברהם. אברהם ניכר ברצונו לעשות צדקה ומשפט, ואילו לוט הולך ויושב עם "רעים וחטאים לד' מאוד".

דומני שחז"ל עמדו על נקודה זו וטענו, כי לאחר מעשה בנותיו של לוט עזב אברהם את האזור. על הפסוק "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (שם כ, א), הבא מיד לאחר מכן, הם דורשים: "ויסע משם אברהם, פנה מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על שתי בנותיו" בראשית רבה פרשה נב, ד. כלומר הפעם גרם ניתוק הקשר של לוט מאברהם גם לניתוק קשר של אברהם מלוט. ניתן לבדוק גם את מערכת היחסים בין נכדו של אברהם - יעקב, לנכדו של נחור - לבן. מערכת יחסים זו מתחילה בדרך יפה: יעקב הבורח מוצא מקלט בבית לבן, הם הופכים להיות מחותנים, ולאחר ארבע עשרה שנים של עבודה בשביל הנשים, מסכים יעקב להמשיך ולעבוד אצל לבן תמורת שכר כזה או אחר. זוהי לכאורה מערכת יחסים טובה. אולם גם מערכת היחסים הזו נגמרת בפיצוץ, ושוב כמו אצל לוט, הדברים נשמעים באופן ברור על ידי הילדים:

וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה.

וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום.

יעקב מבין שעליו לברוח ולא מתאם את ההליכה עם לבן. מאלפים דברי לבן בפגישה שלהם:

ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב.

למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור.

ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי עתה הסכלת עשו.

יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע (שם, לא, א-כט).

כלומר יש כאן רקע למלחמה, ולכן יש צורך ליצור ניתוק פיזי, מעין הפרדת כוחות, כדי שלא תפרוץ מלחמה.

ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך.

עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה.

באופן מפתיע חוזרים שני הנכדים ומזכירים את שני הסבים סביב החלטת הניתוק ביניהם:

אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (שם, נ-נג).

נראה לי, כי מערכות היחסים בין משפחת אברהם לבני תרח האחרים נגמרות תמיד במפח נפש, ולכן יש מקום להשליך את הדגם הזה גם על מערכת היחסים בין תרח ואברהם.

אין רציפות ואין המשכיות בין אברהם לבני משפחתו. יש נתק המתחיל בבני משפחת תרח, למשל אצל לוט ואחריו אצל לבן. ולאחר שהם יזמו ניתוק, בא ניתוק גם מצד אברהם ובני משפחתו. על פי המדרש, לאחר חורבן סדום עוזב אברהם את האזור, או לפחות אינו יוזם קשר עם לוט. אצל יעקב הדגם ברור יותר. לבן אין פניו כתמול שלשום. בניו מדברים סרה ביעקב, ואז יעקב בורח, ויוצר הפרדה ממשית בינו לבין לבן. אולי ראו חז"ל את הדגם הזה אשר מתממש בחלקו על ידי תרח ואברהם, שהרי את המסע לארץ כנען מתחילים שניהם יחד, ואילו לארץ מגיע אברהם ללא תרח. אי לכך משלימים חז"ל את התמונה, ורואים את כל מערכת היחסים הזו כמתאימה לדגמים המסתיימים במפח נפש.

סיכום

מן הניתוח עולה שיש לפנינו שני קווים מקבילים בניתוח היחסים בין תרח לאברהם.

הקו של הספרים החיצוניים ושל אבן עזרא קרוב למשמעותם הראשונית של הכתובים, ואינו מגנה את תרח. ייתכן שאפילו יש בו שבח גדול לתרח. בקו זה נוקטת גם הדרשה הראשונה בספר הזהר.

הקו השני הוא של חז"ל בבראשית רבה. הם מדביקים לתרח פשעים חמורים ביותר, ורואים את אברהם כמי שנולד מחדש, ללא קשר אמתי לאביו. מדרשי חז"ל השפיעו באופן מכריע על פרשנותם של רש"י הרמב"ן, וכמו שראינו ייתכן שרש"י אף מקצין את הדברים המצויים במדרש.

לדעתי, אין בקו פרשנות זה רק ניסיון להרחיק את הגוי, אלא יש כאן התאמת יחסי אברהם-תרח לשאר מערכות היחסים בין בית אברהם לבית תרח.

ועוד; כמו שראינו, ניתן להעלות אפשרויות שונות למילוי הפער הקיים בסיפור המקראי. אם נשאל את עצמנו מהו מילוי הפער המתאים יותר לרוח המקרא, נוכל לראות כי שיקולים שונים נותנים תשובות שונות. ניתן להצביע על השיקולים השונים, אולם לעניות דעתי אי אפשר לומר על פירוש מסוים שהוא "הפשט".

* אני מודה לפרופ' י' ליבס על תרומתו לליבון הנושא ועל הערותיו המועילות.

[1]. ילקוט שמעוני, פרשת ואתחנן, רמז תתל.

[2]. עיין למשל ש' לב, ושיודע לשאול, תל אביב תשנ"ח. בספר יש מונולוגים מעניינים של אנשים שגדלו בתוך החברה הדתית-לאומית והחליטו להפסיק לשמור מצוות. חלק גדול מן המונולוגים מתעסקים באופן רחב בשאלת היחס לאב.

[3]. למשל: שמ' כ, יא: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ידוד אלהיך נתן לך"; דב' לב, ז: "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

[4]. רמב"ם, הלכות ממרים, פ"ה ה"יב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם".

[5]. בבלי, כב. ועיין בהרחבה באנציקלופדיה התלמודית, ערך גר, כרך ו, עמ' רס-רסב.

[6]. רמב"ם, היד החזקה, הלכות איסורי ביאה, פ"יד ה"יא וה"יב.

[7]. כך היא הגִרסה המדויקת, וכך הוא בכל כתבי היד. ובדפוסים כתוב: לעכו"ם.

[8]. מ' שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), תל אביב 1990, עמ' 9. יש להעיר כי היחס בין ההורים לילדים שם הוא מורכב יותר, שהרי אביו של אליק הוא המספר לו כי הוא נולד מן הים.

[9]. מ' ברינקר, האם תורת הספרות אפשרית, תל אביב תשמ"ט, עמ' 13.

[10]. הטקסט המקראי על פי נוסח המסורה, מועתק ממאגרי המידע של פרויקט השו"ת של בר אילן.

[11]. מעניין לחשוב כיצד השפיע השכול של תרח על יחסו אל בניו הנותרים. יש שהשכול יוצר התעלמות מן הילדים הנותרים והתרכזות בבן שמת, ויש שאבדן של ילד אחד גורם להורים להדק את הקשר עם שאר הבנים. מובן שקיימות תופעות ביניים רבות. ייתכן כי גם שאלה זו מקבלת תשובות שונות על ידי פרשנים שונים.

[12]. חוקרים שונים מיקמו במקומות שונים את "אור כשדים". היו שזיהו מקום זה בארץ כותא, על פי מסורות עתיקות. היום מקובל לזהות אותו במפגש הנהרות פרת וחידקל ותחילתו של השט אל ערב. במקום זה היה החוף הקדום של המפרץ הפרסי - ראה האנציקלופדיה העברית, ערך אור כשדים, כרך ב, עמ' 208-201; י' אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, מפה 25. וראה סיכום קצר בספרו של מ"ד קאסוטו, מנח עד אברהם, ירושלים תשי"ג, עמ' 186.

[13]. לגבי מקומה של חרן עיין האנציקלופדיה העברית, כרך יח, עמ' 61-60, ובמפה הנזכרת בהערה הקודמת.

[14]. אבן עזרא (בר' יב, א) מקדים את הצו "לך לך" לזמן שבו היה אברהם עם אביו תרח באור כשדים. בדרך שונה לגמרי מתאר רמב"ן את סדר האירועים. לדעתו, בני משפחת אברהם גרו בחרן מאז ומעולם. תרח יצא לאור כשדים או לכותא, ושם נולד הרן. לאחר מות הרן והאירוע שנקרא "אור כשדים" (=כבשן האש) הם ברחו משם וחזרו לחרן, ובחרן נאמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך", כי חרן היא גם ארצו וגם מקום הולדתו. ברור כי שני ביאורים אלו מוסיפים נתונים משמעותיים על אלו הכתובים בפירוש בכתוב.

[15]. א' צדקה, חמישה חומשי תורה, נוסח יהודי נוסח שומרוני, עמ' 13: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי ואת מלכה כלותו אשת אברם ונחור בניו ויוציא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם".

[16]. קאסוטו (לעיל הערה 12), עמ' 192-191.

[17]. למשל הרמב"ן על אתר, המדגיש כי חרן היא "ארצך ומולדתך" ולא רק "בית אביך".

[18]. אהרוני (לעיל הערה 12) מונה את שרוג פתור נחור ותל תרח. וכמו כן עיין בערך חרן באנציקלופדיה העברית (לעיל הערה 12). ועיין בפירוש עולם התנ"ך על פסוקים אלו.

[19]. א' צדקה (לעיל הערה 15) שם, עמ' 13. גם בפסוק לא שונה נוסח שומרון מנוסח המסורה "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי ואת מלכה כלותו אשת אברם ונחור בניו ויוצא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם". יש הרואים בנוסח זה ניסיון לפתור בעיות, ולכן גם קדום פחות.

[20]. זו עמדתו של אבן עזרא האומר "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

[21]. זה העולה מפירוש רש"י, שם. ועיין בהמשך במדרש חז"ל על בעיה זו.

22. נוסח ההגדה מתוך היד החזקה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה (על פי פרויקט השו"ת של בר אילן).

23. קטע זה של ההגדה מוזכר בשם ראשוני אמוראי בבל בתלמוד בבלי מסכת פסחים, קטז, ע"א: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו."

24. בראשית רבה, פרשה לח, ד"ה: וימת הרן; דיון מפורט באגדה זו לקמן.

25. בבראשית רבה, פרשה לט, ד"ה: ויאמר ה'.

26. י' קויפמן, ספר יהושע, ירושלים 1976.

27. א' כהנא, הספרים החיצונים, כרך א, ספר א.

28. היובלים, פרק יב, פס' א-ב.

29. יש כאן חזרה על מטבעות הלשון שנאמרו בשיחה בין אברהם ויצחק בדרך לעקדה: בראשית כב, ז: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה", ודומה שדמיון זה אמור להחמיא מאוד לתרח.

30. א' כהנא, הספרים החיצונים, כרך ב, ספר ב, עמ' ש"ס; פרק ה, פס' ה-ח.

31. בראשית רבה על פי דפוס ווילנא (על פי פרוייקט השו"ת, בר-אילן), בהשוואה למהדורת תאודור אלבק. מספור השורות שרירותי.

32. שמ' לד, יג, וכן דב' יב, ג: "ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא".

33. בסדר אליהו רבה, פ"ו, עמ' 27 (מהד' איש שלום) מופיע סיפור הכבשן בשינויים שונים. אחד ההבדלים הוא שאין תרח מוסר את אברהם בידי נמרוד אלא "נשמעו דבריו לנמרוד".

34. "ירובעל" היה כנראה שמו הראשון של גדעון. "גדעון" הוסף לו לאחר שגדע את האשרה. האטימולוגיה המקורית של השם היא, לעניות דעתי, ירא-בעל. אנו מוצאים את השם יראיה (יר' לז, יג) שמשמעותו ירא-יה. כמו כן יש "מדבר ירואל" (דה"ב כ, טז), ואולי משמעו "מדבר יראי האל". אם כך, גם אביו של גדעון הוא מן האדוקים בעבודת הבעל. אולם למרות זאת בתרגיל לשוני מבריק דורש יואש אביו את השם ירובעל - "ירב בו הבעל", כדי להציל את בנו.

35. טענה שהיא מופרכת אצל אדם דתי, שהרי אנו צריכים להיות שלוחי האל ולהעניש את החוטאים.

36. רש"י, בר' י (מועתק מפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן).

37. ויכוחים מסוג זה מקובלים הן באגדות חז"ל וכן בספרות כללית בת התקופה.

38. עיין לעיל, בביאור הפסוקים, וניסיונות הזיהוי הגיאוגרפי של אור.

39. למשל יש' לא, ט: "נאם ידוד אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם". "אור" מקביל ל"תנור", ו"תנור" זה "כבשן". חשוב לציין כי בהבנה ש"אור כשדים" פירושה האש של הכשדים מקדים ספר היובלים את חז"ל. גם לדעתו "אור" זה אש, אף שהאש בספר היובלים הובערה על ידי אברהם. ועיין עוד ש' סטרז', "אור וירושלים", מגדים, כ הטוען כי פסוק זה - "אשר אור לו בציון" בנוי על הקריאה של השם ירושלים - "אור-שלם". אם צודק הוא בטענתו, הרי שהדרש "אור" כשם מקום שווה לאש או כבשן, נמצא כבר במקרא.

40. כנראה משום חילול ה', שלא יאמרו הרואים "במקרה ניצל אברהם", והראיה שהרן שהאמין כלפי חוץ בקב"ה - נשרף. עונשו של הרן הוא שנשרף מבפנים ולא מבחוץ. אולי כיוון שהאמין כלפי חוץ, אולם כלפי פנים היה מסופק.

41. רש"י, בר' יא, כח: "על פני תרח אביו" - בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים". לפי רש"י, על פני = בגלל.

42. שמ' כ: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" רש"י: "על פני - כל זמן שאני קיים".

במ' ג, ד: "וימת נדב ואביהוא לפני ידוד ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם".

43. נושא הראוי לדיון רחב יותר הוא מה יעשה אדם כאשר צו האל סותר את טובת ילדיו. ראוי לדון בכך סביב פרשת העקדה, סביב פרשת בן סורר ומורה, וסביב הבוז הגדול שמביע המקרא כלפי הקרבת בנים - דב' יב, לא: "לא תעשה כן לידוד אלהיך כי כל תועבת ידוד אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם". ואולי ההבדל נעוץ בהאל המצווה.

44. על פי מהד' תאודור אלבק, עמ' 369.

45. דרשות המתחילות במילים "מה כתיב למעלה מן הענין" שכיחות בספרות האגדה.

46. הרמב"ן מעיר על כך שניתן לפתור את השאלה באופן פשוט יותר (הרמב"ן לבראשית יא, לב): "וימת תרח בחרן - כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו מת, ועוד שאף הרשעים בחייהם קרואים מתים. לשון רש"י, ובבראשית רבה (לט ז) הוא. ואני תמה על דבריהם, שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו, ואחר כך מתחיל בענין הבן, בכל הדורות כך נהגו הכתובים. ונח עצמו הנה בימיו של אברם עודנו חי, ושם בנו כל ימי אברהם היה חי".

47. על פי מהד' ווילנא (מתוך פרוייקט השו"ת של בר אילן). מדרש דומה נמצא בתנחומא, פרשת שמות, סימן יח, ד"ה: "וילך משה": "רבי אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות, נח נח אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל פרץ פרץ, אמר לו והרי כתיב אלה תולדות תרח תרח, אמר להם אף הוא יש לו חלק בשני עולמות ולא נאסף אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה שנאמר (בראשית טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע כל מה שסגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי בשרו הקב"ה חייך שעשה אביך תשובה לפיכך נכפל שמו".

48. כך ביאר את שתי האגדות הרמב"ן (בפירושו לתורה, בבראשית יא, לב): "ואשר אמרו עוד (בב"ר שם) בתחילה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים, גם כן תמה הוא בעיני, שכבר דרשו (בב"ר לד ד) מפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (להלן טו טו), בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. ואולי כוונתם שעשה תשובה בשעת מיתה, אבל ימיו היו כלם ברשע והיה קרוי מת. ולשון רש"י, למדך שעשה תרח תשובה בשעת מיתה. או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חז"ל בזכות בנו. והיא הבשורה, שהוא לא היה יודע עד שנתבשר בכך בעת שאמר לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום. וכן מצאתי במדרש (לק"ט, ויקרא ד ב) כל העצים כשרין חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח. הצילו הפירות האילנות. וכן מצינו באברהם שהציל את תרח, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום".

[49]. מתורגם באופן חופשי על ידי מספור השורות נעשה על ידי מטעמי נוחיות, וכן להלן.

50. עמדה דומה העלה גם רש"י בפירושו לכתובים (הובא לעיל בדיון בפסוקים "ויצאו אתם").

51. לשון סוף המדרש: "הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הה"ד (שם, בר' יב) וימת הרן על פני תרח וגו'".

52. רמב"ן מתייחס לכך באמרו (בר' יא): "ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו, טו)". כוונתו של הרמב"ן היא לעניין נס נסתר, שבו הוא מרחיב שם.

53. דומני שקו מנתק זה מצוי בעוד אגדות בבראשית רבה. למשל המדרש בראשית רבה, פרשה מב, ד"ה: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי: "רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי".

54. י' היינמן, דרכי האגדה, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1970, עמ' 33-32.